בין אדם למקום

קודם כל, שאלה מקדימה: מי זה או מה זה בכלל א-לוהים? לפעמים משתמשים גם בכינויים כמו המקום, הקדוש ברוך הוא, הוי"ה. במה מדובר? חכמת הקבלה מלמדת שיש כוח עליון שאותו אנו מכנים בשם "עצמותו", ולו עצמו אין קשר עם הנבראים. בקשר עם הנבראים הוא מופיע בכך שברא את הנברא כרצון לקבל הנאה ותענוג, כרצון ליהנות. במידה שבה הנברא הופך דומה לבורא, שתכונתו היא טוב ומיטיב, אז הבורא ממלא אותו. כלומר, הנברא יכול להתחיל לגלות את הבורא, רק אם הוא נעשה דומה לו. עד כאן תקציר התפתחות הבריאה, ועכשיו, איך זה קשור אלינו?

כבני אדם, מלכתחילה נוצרנו עם טבע הפוך משל הבורא. אנחנו בנויים מרצון לקבל הכול לעצמנו, בלי לתת שום דבר לאף אחד. אם נלמד איך לשנות את הטבע שלנו כך שיידמה לבורא, אז נרגיש שבתוך הרצון שלנו מתגלה הבורא. כוח של אהבה והשפעה טובה שממלא אותנו, ומביא עמו הרגשת בריאות, מילוי שלם, מעל גבולות הזמן, התנועה והמקום. עולם שכולו טוב. אבל כל השפע הזה תלוי בכך שניצור התאמה בינינו לבין אותו כוח הטוב המוחלט שנקרא בורא. אז איפה נמצא הבורא? רק בקשר בין בני אדם שמתחברים ביניהם באהבה.

האדם הוא נזר הבריאה מפני שעליו מוטלת המשימה לתקן את טבעו האגואיסטי, להתחבר בטוב לבני האדם האחרים ובכך להביא את כל מערכת הבריאה לתפקד כרשת מושלמת. רשת אחת גדולה שכל פרטיה קשורים זה לזה בצורה הדדית, הדומם, הצומח, החי והמדבר. לפי רמת הקשר החיובי בין בני האדם מתגלה בכל רשת הקשר הזו הבורא. לכן הרשת נקראת גם "המקום", ואת המקום הזה ממלא הכוח העליון.

ולמה מכנים בשם "המקום" גם את הכוח העליון שממלא את הרשת, ולא רק את הרשת? כדי להדגיש שאי אפשר לגלות אותו מחוץ למקום, כלומר מחוץ לכלי המתאים לו, שהוא רשת הקשר בינינו. רק לפי מידות הקשר בינינו ואיכותו, אנו מסוגלים לגלות את הכוח העליון. השמות השונים, שבהם אנו מכנים את הכוח העליון, מצביעים על אופני התקשרות שונים בינינו, שבזכותם גילינו אופנים שונים בהתגלותו של הכוח העליון כלפינו.

אחרי שהגדרנו את הדברים, ניגש לעניין הסליחות. היחסים שבין אדם למקום הם תוצאה מהיחסים שבין אדם לחברו. לכן נאמר שאם אדם לא מתקן את יחסיו עם בני האדם האחרים, אין לו מה לפנות לבורא בבקשת סליחה. מכאן גם מובן מדוע מנהג הסליחות אמור להתקיים בתוך קהילה שמתקבצת יחד. רק כאשר בני אדם משתדלים להתחבר זה לזה באהבה כאגודה אחת, נבנה ביניהם הכלי המתאים לגילוי הבורא. מכאן גם עולה שחשבון הנפש האישי של כל אחד ואחד צריך להיות לא ביחס לעצמו, אלא ביחס לאיכות הקשרים שלו עם כולם ברשת.

כל פעולה שלנו כלפי הזולת משפיעה על הרשת כולה ועל כל פרט ופרט שבה. אם גרמנו במשהו לחיבור גדול בין בני אדם, השפענו לטובה על כל הרשת. אם גרמנו לניתוק, אז להפך. על כך אמרו חז"ל שהפנקס פתוח והיד רושמת, שכל מעשינו בספר נכתבים, וכן הלאה. הפנקס או הספר זו הרשת שאליה מקושרים כל פרטי המציאות, והכתיבה מתבצעת על ידי מעשינו. אף אחד לא יכול לתקן במקומנו את ההשפעות השליליות שהכנסנו ברשת, האחריות היא עלינו.

כל אחד הוא מיוחד, ומשפיע על הרשת בדרך המיוחדת שלו. לכן כל אדם צריך להתייחס לעצמו כאל זה שצריך להביא את המערכת כולה לצורתה השלמה. אני הוא זה שצריך להעביר דרכי לכולם את הכוח הטוב, למלא את כולם. אחרי שאני מברר ומאתר את הפגמים שהיו ביחס הרע שלי לזולת, עליי לתקן את עצמי. כאשר אני מתקן את היחס שלי לאדם מסוים או לקבוצת אנשים מסוימת, התיקון נחשב "בין אדם לחברו". כאשר אני מתייחס אל המערכת בצורה כללית ומתקן את היחס שלי אליה, זה נחשב "בין אדם למקום".

לסיכום, לבקש סליחה מהבורא זה בעצם לבקש סליחה מכולם יחד, שבתוכם הכוח העליון שורה. להתחבר לבורא זה להתחבר לכולם יחד, כמו שנאמר "בתוך עמי אנוכי יושבת". כשאני גורם לחיבור ברשת הקשר בינינו, בה אני מגלה את הבורא. הוא ממלא אותי, וזה נחשב לכך שהגעתי לסליחה שלמה.

המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 772 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים".

‍